בתקופה האחרונה אנו לומדים את הסיפור שברירים. עוד סיפור "קצר" ודיכאוני בשפה שגם סבתא שלי לא תבין. הסיפור עוסק בחייה של חיה-פרומה שהוריה מתו כשהיא הייתה קטנה, ובמותם השאירו אותה ללא רכוש, ללא משפחה, ללא אהבה, ללא חיים. בשל המראה שלה שכמסופר "הכאיב לעין" ובשל הרקע הדכעוני שלה, אף אחד לא רצה לאמץ לעצמו את חיה פרומה המסקנה והיא התגלגה מיד ליד בין אנשי העיירה כחפץ מכוער, דוחה וחסר משמעות, במהלך חייה היא מקבלת עוד ועוד פגיעות נפשיות(ופיזיות) ורק במקרים נדירים ביותר היא זוכה לחיבה מינימלית, לרוב מאיזה פרה או כלי שסנוור אותה.
הבדידות של חיה פרומה מזכירה לי את הבדידות והדיכאון בסיפור אחר ("פת לחם" של יוסף מיכה ברדצ'בסקי) בקטע שבו הגיבור ברח מביתו והרגיש שאין עוד אדם מלבדו בעולם.
השאלה המעניינת אותי היא איך הייתה מתפתחת העלילה אם המקרה היה מתרחש בימינו, במדינה מפותחת.
מהתיאור שהביאו לחיה פרומה בסיפור הייתי אומר שהיא נראית כך:
